״בסוף כל יוםהייתי מביא 10%, 20%.״

הוא רצה מאוד להצליח. ודווקא בגלל זה, הוא אומר, הוא אף פעם לא היה במקסימום מאמץ: הוא היה נאחז בתוצאה, ובסוף כל יום הביא 10% או 20%.

לצד זה הייתה אמונה שהערך שלו תלוי בכמה כסף הוא מכניס ובכמה כסף יש לו.

מה השתנה

הפרק שהכי שבר אצלו משהו עסק בהפרדה בין מאמץ לבין תוצאה. הוא הבין שההיאחזות עובדת הפוך: היא גורמת לפחות להתאמץ, ולכן, ״באופן לא מפתיע״, גם לראות פחות תוצאות.

על האמונה שהערך שלו תלוי בכסף הוא אמר בכנות: ״עדיין אני עובד על זה״, אבל איזה 70%–80% ממנה כבר השתחררו.

היום

היום הוא מנסה להיות תמיד במקסימום מאמץ, גם כשאין תוצאות. מה שמעניין אותו הוא האדם שהוא הופך להיות: מתמיד יותר, מופיע כל יום, מפתח מיומנויות. אדם שגם כשהתוצאות יגיעו, ידע להחזיק אותן.

תוצאות וחוויות אישיות. אין בכך הבטחה לתוצאה זהה.

בקבלה יש מושג של ״השתדלות״: לעשות את המקסימום שבשליטתכם, ולהשאיר את התוצאה למקום שאינו בשליטתכם. זה נשמע פסיבי, אבל בפועל זה הפוך. כשהתוצאה לא יושבת לכם על הכתפיים, נשאר כוח לעבודה עצמה.

והחלק השני של הסיפור הוא בניית הכלי: לא לחכות שהתוצאה תשנה אתכם, אלא להפוך קודם לאדם שמסוגל להחזיק אותה. מקבלים לפי מי שהופכים להיות.

ביום שבו ״אין טעם״ כי התוצאה עוד לא נראית. בעבודה חלקית שנעשית כדי לא להתאכזב אם זה לא יעבוד.