כסף הוא כלי.לא המקור.

כסף טוב מאוד במה שהוא עושה. הוא פותח דלתות, קונה זמן, נותן ביטחון, יוצר אפשרויות ומאפשר להשפיע על אחרים. מי שמזלזל בכסף בשם הרוחניות, בדרך כלל מסתיר פחד ממנו.

אבל יש דברים שכסף לא יודע לעשות, וכשמבקשים ממנו אותם הוא נשבר: להגיד לנו כמה אנחנו שווים, לתת לנו שקט פנימי, להחליט מי אנחנו. כשהכסף הופך למקור, ולא לכלי, כל חודש טוב מרגיש כמו הוכחה וכל חודש חלש מרגיש כמו איום.

ההבדל הוא לא בכמה כסף יש. הוא במקום שבו שמים אותו. כלי מחזיקים ביד. מקור מחזיקים בלב.

מצב רוח שעולה ויורד עם החשבון. קושי לנוח גם כשיש מספיק. אשמה על הרצון להרוויח יותר, או חרדה שכל מה שיש עלול להיעלם.

ובצד השני: אנשים שמרוויחים יפה וחיים בהישרדות, כי אף סכום לא עונה על השאלה שהם שואלים את הכסף.

בעל עסק מרוויח בחודש מסוים יותר מאי פעם. במקום שקט, הוא מרגיש לחץ. אולי זה מקרי. אולי זה ייגמר. הוא לא מוציא כלום, לא משקיע, ובודק את החשבון שלוש פעמים ביום.

חודש אחר כך ההכנסות יורדות. הוא נכנס לפאניקה, מפעיל מבצעים, ומרגיש שהוא ״חוזר אחורה״ בחיים. בשני המקרים, הכסף לא שימש כלי. הוא שימש מדד לערך שלו.